איך צמצמתי את המינון התרופתי ואיזנתי את תפקודי בלוטת התריס

הסיפור הזה התחיל כשהייתי חיילת (ליתר דיוק לקראת השחרור)..

במהלך בדיקה שיגרתית האחות מיששה את צווארי ושאלה האם אני סובלת מבעיות בתפקוד בלוטת התריס, הנדתי בשלילה ויצאתי מהמרפאה עם המלצה לבצע בדיקת דם מותאמת, כשהגיעו התוצאות הן העידו על תת פעילות של הבלוטה, כעבור מספר שבועות השתחררתי מהצבא ופניתי לרופא המשפחה, הוא הפנה אותי לאנדוקרינולוג ממנו כמובן יצאתי עם מרשם ביד ל"תרופה" שתטפל בבעיה ותסדיר את פעילות הבלוטה.

ואני כמו תלמידה טובה הלכתי אחרי הוראות הרופא ומאז ועד היום - 24 שנה היא ואני אחד, בעליות ובירידות, לוקחת אותה יום יום.


מנקודת המבט שלי לפני 24 שנה לא היו לי את אותן התובנות שיש לי כיום..

לקחת את הטיפול התרופתי היה נראה בעיני כמובן מאליו, יש בעיה בריאותית, הרופא רושם תרופה ואני חייבת לקחת, מה גם שאצלנו במשפחה יש רקע של תת פעילות ולא אהיה הראשונה שנוטלת את התרופה, לכן היה לי ברור שזו הדרך הנכונה.


אלה מכם שסובלים מתת פעילות מכירים בוודאי את התופעות שכוללות עייפות, עלייה במשקל, חוסר ריכוז, עצירות, נשירת שיער ועוד שלל "בונוסים"..

הטיפול התרופתי גם כן לא היה אידיאלי עבורי למרות שהערכים בבדיקות הדם הצביעו על איזון, ההרגשה הפיזית לא היתה טובה, כך במשך שנים המשכתי ליטול את התרופה בלית ברירה ולהשלים עם המצב.


לפני כמה שנים שינו את הרכב התרופה מבלי ליידע אותנו המטופלים.

מי שבעניין וודאי יודע ומכיר את פרשת "האלטרוקסין" בה שינו את הרכב התרופה מבלי ליידע את המטופלים, במאמר מוסגר גם עכשיו שונה הרכב תרופה אחרת לתת תריסיות אך הפעם יש אזהרות על תווית התרופה ורוקח בית המרקחת ציין בפניי שמאחר ומדובר בתרופה הורמונלית חובה לבצע בדיקות ובמעקב רפואי צמוד לודא שאכן בתרופה לא תשבש את תפקודי הבלוטה - דבר שלעצמו יוצר חשש וספקות, ההשלכות לא איחרו לבוא..

מבלי לדעת שאכן משהו בהרכב התרופה השתנה הרגשתי קוצר נשימה, לחצים בחזה, חוסר פוקוס ועוד תופעות שונות ומשונות שלא היה להן הסבר עד שיצאה הודעה רישמית.

עברתי לטיפול תרופתי אחר ולאחריו שינוי נוסף ולמרות הערכים שהתאזנו לכאורה בבדיקות דם ההרגשה הפיזית היתה גרועה.


פניתי לאנדקרינולוג, הסברתי לו שהתרופה גורמת לי להרגשה רעה, ביקשתי לנסות לצמצם את מינון התרופה, אך כתגובה הוא הבהיר לי ש"מרגע נטילת התרופה הבלוטה משביתה את הפעילות שלה ולעולם לא תחזור לתפקד שוב, שכל ניסיון שלי לצמצם את המינון יפגע בבריאותי וישגע את הגוף, ובעתיד בין היתר גם לא אוכל להכנס להריון" ואני כמו תלמידה טובה בלעתי את הצפרדע בעצב רב, שתקתי והמשכתי..


עברו השנים ואיתם הגיעו ההריונות הברוכים, מעקב אנדוקרינולגי צמוד, בהריונות המינון התרופתי מוגבר עוד יותר ובהנקות לא העזתי לשנות מינון חששתי ל"שגע" את הגוף..


לכל אורך התקופה הרגשתי רע, סגנון החיים שלי לא היה תואם לתחושה הכללית זה מבחינתי היה "הקש ששבר את גב הגמל", הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי!

אזרתי אומץ, לאחר שסיימתי להניק את בני הצעיר והודעתי לרופא שאני עומדת לצמצם הדרגתית את המינון התרופתי, לא קיבלתי ממנו אור ירוק ויצאתי עם תחושה שאני צריכה להשלים עם המצב ולהמשיך עם הטיפול עד סוף חיי, "זה לא כל כך נורא לקחת כדורים" כך נאמר לי.


מי שמכיר אותי יודע שאין דבר שיכול לעצור אותי מרגע שלקחתי החלטה וכך היה.

שיניתי את התזונה הוספתי והורדתי מזונות שמותאמים לי אישית, מניסיוני לכל אחד ואחת מאיתנו רקע שונה מבחינה בריאותית ומזון שמתאים לאחד יכול לחולל נזק לאחר, בתהליך מבוקר, זהיר ומדויק, ערכתי מעקב תקופתי אחר תוצאות בדיקות הדם ובהתאם לכך המשכתי להוריד ולהוסיף מזונות, וכך מאז ועד היום בתהליך ארוך (שעדיין לא הסתיים) לאורך חודשים רבים ועם הרבה נחישות, דיוק וסבלנות צימצמתי בצורה מבוקרת והדרגתית את המינון התרופתי.


"הלא יאומן קרה", התחלתי את התהליך עם מינון תרופתי של 700 מק"ג = 7 כדורים וכיום אני עומדת על מינון של 150 מק"ג = כדור וחצי!


אין לי ספק שגם להם לא אזדקק בהמשך, בקרוב גם הם ירדו מחיי ולא אהיה תלויה בהם יותר, אני ממשיכה באותה הדרך עד להשלמת המשימה.


בריאות לכולנו.



143 views0 comments